מדענים ורופאים רבים מאמינים כי קשיים בריאותיים רבים נגרמים על ידי מחסור בחמצן. תאים בריאים הנם אירוביים, כלומר הם זקוקים לחמצן כדי לשרוד. תאים לא-בריאים, חיידקים ונגיפים הנם אנאירוביים, כלומר הם יכולים לשרוד רק בהיעדר חמצן.

אוזון הוא רכיב טבעי באוויר צח. ניתן להפיקו באמצעות קרני השמש האולטרה-סגולות עם שכבת האטמוספירה העליונה של כדור הארץ, שיוצרת את שכבת האוזון המגינה, או שניתן ליצור אותו באופן מלאכותי עם מחולל אוזון.

מולקולת אוזון מורכבת משלושה אטומים של חמצן, בהשוואה למולקולת חמצן המורכבת משני אטומים בלבד. כיוון שאוזון הנו גז מאוד מגיב ובלתי יציב עם זמן מחצית-חיים קצר בטרם חזרתו למצב חמצן, האוזון הוא המחמצן העצמתי והמהיר ביותר שבני אדם יכולים להפיק. הוא יכול לחמצן כל חיידק, נבגי עובש ושמרים, חומר אורגני ונגיפים.

מעטפת אוזון הנה תהליך שבאמצעותו אוזון וחמצן נשאבים ומוזרמים אל תוך שקית אטימה המקיפה את האזור המטופל, וכך יכולות רקמות הגוף לספוג את התערובת.

טיפול זה נותן טיפול לסירוגין בגוף כולו עם 100 אחוזי חמצן טהור בלחצים אטמוספריים גבוהים מהרגיל – ובסופו של דבר משפר את יכולתו הטבעית של הגוף להבריא.

תרפיית חמצן במנות גדולות הנה דרך פעולה שאושרה על ידי ההתאחדות הרפואית האמריקנית, מינהל התרופות הפדרלי ומדיקייר. למרות שלפעמים היא משמשת כטיפול חירום עיקרי, לעיתים תכופות יותר היא בגדר תוספת משופרת מבחינת עלות-תועלת או טיפול מתגבר לטיפולים אחרים.

המטופלים שיכולים להפיק תועלת מטיפול זה הם אלה הסובלים ממחלות או פגיעות שונות הקשורות להיפוקסיה, או חוסר חמצן ברמה התאית. החיים כולם מתרחשים ברמה זו של הרקמה התאית.

למרות שמדובר בחומר טבעי המיוצר בגוף, מי חמצן, H2O2, עדיין נחשבים לתרופה כשנעשה בהם שימוש בתרפיית חמצון. תרפיה זו מוסיפה מי חמצן בטוהר גבוה אך בריכוז נמוך לתמיסת סוכר או מי-מלח – אותן תמיסות בהם משתמשים בבתי חולים להזנה תוך-ורידית. התמיסה מוזרקת באיטיות במנות של 50-500 ml אל כלי דם גדול, בדרך כלל בזרוע, במהלך פרק זמן של 1-3 שעות, בהתאם לכמות הניתנת ולמצב החולה.

אפשר לשלב תרפיה זו עם הקרנת דם אולטרה-סגולה על מנת להביא למיצוי מירבי את תרפיית החמצון.

במהלך העשורים האחרונים, נקבע מדעית כי אור אולטרה-סגול באורכי גל שונים הנו יעיל ביותר בהשמדת גורמי-מחלות הנישאים בדם ובנוסף משפר את מערכת החיסון של הגוף. חידושים טכנולוגיים אלקטרוניים אחרונים, נורות ולייזרים – בשילוב עם פיתוחים בחומרים מגיבים-לאור – הביאו טכנולוגיה זו לרמת פריצת דרך.